בדיוק 250 שנה לאחר שספרו של אדם סמית' "עושר העמים" הניח את היסודות לקפיטליזם המודרני, הכלכלה הגלובלית ניצבת מול תפיסת עולם הפוכה ומסוכנת. תנועת ה-De-Growth הזוכה לפופולריות גוברת באקדמיה, קוראת למהפכה מוסרית ומעשית: להפסיק לחלוטין את השאיפה לצמיחה כלכלית בשם השוויון והגנת האקלים.
בריאיון שנערך בתוכנית "כלכלה עולמית" פירק ד"ר שגיא ברמק, העורך הראשי של כתב העת "השילוח" וראש תוכנית אדם סמית' במכון ארגמן, את מנגנוני התנועה שמבקשת להנדס מחדש את השווקים הפיננסיים, והזהיר מפני השלכותיה ההרסניות.
חזרה לשנות ה-70: יומרה קטלנית ותכנון ריכוזי
הדיון סביב עצירת השפע קיבל השנה משנה תוקף בעקבות מאמר מהדהד ב'גארדיאן', עליו חתמו כלכלני שמאל בולטים כמו חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, המציעים להגביל באופן אקטיבי את הצמיחה הגלובלית לרף של עד 0.5% בשנה. ד"ר ברמק מבהיר כי מדובר בכשל מבני עמוק המבקש להחזיר את העולם המודרני למודלים הריכוזיים והכושלים של המאה הקודמת:
"כל דיבור על הפחתת צמיחה חייב לכלול אחד משני דברים: או חמסנות שלטונית בדמות מיסוי אגרסיבי והלאמת משאבים, או הטלת מסגרת פוליטית קשיחה שתכתיב לשחקנים בשוק על המילימטר מה מותר ומה אסור לעשות. זוהי יומרה קטלנית שמובילה בהכרח לפגיעה בחופש ובאנטי-כלכלה מובהקת".
הניסיון הממשלתי להנדס את התוצר ולבלום את חוקי ההיצע והביקוש מתעלם מהעובדה שצמיחה היא תוצר ישיר של חופש כלכלי ויזמות. חניקת המנגנון הזה לא תביא לשגשוג ירוק, אלא לשיתוק השווקים.
אמונות יוקרה: המלכוד המוסרי של המערב השבע מול העולם השלישי
האבסורד הגדול ביותר בתנועת ה-De-Growth, לפי ניתוחו של ברמק, הוא הפער המעמדי והגיאוגרפי הקיצוני שהיא מייצרת. בזמן שאנשי אקדמיה שבעים במערב דנים בצמצום הצריכה כסמל סטטוס מוסרי כדי להיבדל מההמונים שרוצים לצרוך, מיליארדי בני אדם באפריקה ובאסיה זקוקים לצמיחה תעשייתית אגרסיבית רק כדי להיחלץ מעוני מרוד, מרעב ומחוסר תשתית בסיסית.
עצירת הצמיחה הגלובלית בשם האקלים היא למעשה גזר דין של עוני נצחי לעולם השלישי. במציאות התחרותית של שנת 2026, מדינה מערבית שתבחר לחנוק את הצמיחה של עצמה לא תציל את הפלנטה – היא פשוט תגלה שהשוק החופשי הוא לא פריבילגיה רעיונית, אלא כלי השרידות היחיד בעולם הריאלי.
