החוב הגלובלי חצה את רף ה-100 טריליון דולר, כך חושף דו"ח חדש של ה-OECD, כאשר העלייה החדה בעלויות הריבית מציבה אתגרים משמעותיים בפני ממשלות ותאגידים ברחבי העולם. בין השנים 2021 ל-2024, שיעור תשלומי הריבית מתוך התוצר הגולמי במדינות החברות בארגון טיפס מרמתו הנמוכה ביותר זה שני עשורים לשיא חדש, והגיע ל-3.3% מהתמ"ג – נתון הגבוה מהוצאות הביטחון במדינות אלו.
הגידול בהוצאות הריבית מתרחש במקביל לעלייה הדרמטית בהתחייבויות פיננסיות נוספות של מדינות, הנובעות מצרכים חיוניים כמו פיתוח תשתיות, תמיכה בהגנה האזורית ומימון המעבר לאנרגיה ירוקה. בעוד בנקים מרכזיים מפחיתים בהדרגה את הריבית, עלויות ההלוואה נותרות גבוהות ביחס לתקופה שלפני העלאות הריבית של 2022. כתוצאה מכך, מדינות ועסקים נאלצים להחליף חובות ישנים בריביות נמוכות בהלוואות חדשות ויקרות יותר, מה שמחמיר את האתגר הכלכלי.
על אף העלייה המשמעותית, הריבית הממוצעת על חובות ממשלתיים ותאגידיים עדיין נמוכה מהריבית השוררת בשוק, כאשר יותר ממחצית מחובות המדינות ב-OECD וכשליש מחובות השווקים המתעוררים עדיין נהנים מתנאים נוחים יחסית. עם זאת, ה-OECD מזהיר כי כמעט מחצית מהחוב הממשלתי במדינות החברות בארגון ובשווקים המתפתחים יגיע לפדיון עד שנת 2027, וכשליש מהחוב התאגידי יתמודד עם אותה מציאות. עבור מדינות בעלות הכנסה נמוכה וסיכון גבוה, האתגר חריף אף יותר – למעלה מ-50% מחובן צפוי לפדיון בשלוש השנים הקרובות, כאשר יותר מ-20% מהתחייבויותיהן יגיעו לפרעון כבר השנה.
המגמה הנוכחית מחייבת ממשלות וחברות להתמקד בגיוס חוב התומך בצמיחה כלכלית והשקעות פרודוקטיביות. ראש מחלקת שווקי ההון במוסד, סרדר צ'ליק, מזהיר כי לקיחת חוב נוסף שאינו מנותב לייצור ערך כלכלי עלולה להוביל לתקופה מאתגרת אף יותר.
מגמות אלה גם מעלות חששות בנוגע לאופן בו נעשה שימוש בגיוסי החוב. מאז 2008, חברות רבות העדיפו להשתמש בהלוואות למטרות פיננסיות, כמו רכישת מניות או תשלומים לבעלי מניות, במקום להשקיע בפרויקטים ארוכי טווח שיגבירו את הצמיחה.
מדינות מתפתחות שתלויות בהלוואות במטבע חוץ מתמודדות עם עלויות מימון גוברות. על פי הדו"ח, עלויות גיוס ההון דרך אגרות חוב נקובות בדולר עלו מ-4% בשנת 2020 ליותר מ-6% ב-2024, כאשר במדינות בעלות דירוג אשראי נמוך העלויות חצו את רף ה-8%. שווקים אלו מתקשים לגייס הון ממקורות מקומיים בשל חסכונות נמוכים ושווקים פיננסיים מקומיים מצומצמים.
נוסף על כך, המאמץ למימון המעבר לאנרגיה ירוקה מהווה אתגר חסר תקדים. הדו"ח מעריך כי בקצב ההשקעות הנוכחי, מדינות מתפתחות מחוץ לסין יידרשו לכ-10 טריליון דולר עד 2050 כדי לעמוד ביעדי הסכם פריז. אם מימון זה יתבסס על חוב ציבורי, יחס החוב לתוצר במדינות המפותחות עשוי לגדול ב-25 נקודות אחוז, בעוד שבסין הנתון צפוי לטפס ב-41 נקודות אחוז. אם המימון יגיע מהסקטור הפרטי, חובות חברות האנרגיה בשווקים המתעוררים יצטרכו לגדול פי ארבעה עד 2035.
הדו"ח גם מתריע מפני מתחים גיאופוליטיים ואי-ודאות בשוקי הסחר, שעלולים להשפיע על הזרמות הון בין מדינות. בעוד משקיעים זרים ובתי אב הפכו לגורם מרכזי ברכישת אגרות חוב ממשלתיות במדינות ה-OECD, הארגון מזהיר כי חוסר היציבות הפוליטית עלול להוביל לשינוי חד בגישה לסיכונים ולגרום לשיבושים בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים.
