הממונה על התחרות פרסמה טיוטות צווים מוסכמים עליהם חתמו בנק הפועלים ובנק דיסקונט, במסגרתם התחייב כל בנק לשלם 40 מיליון שקל לאוצר המדינה. סכום זה מהווה את הרף הגבוה ביותר ששולם אי פעם בישראל במסגרת צו מוסכם על ידי חברה בודדת. ההסדר גובש בעקבות בדיקה של רשות התחרות, שזיהתה כי הבנקים החזיקו בזכויות מיעוט בנימה – מיזם פיננסי מתחרה – באופן שעלול היה להוות הסדר כובל.
נימה, פלטפורמה המספקת שירותים פיננסיים חדשניים, התחרתה בבנקים בתחומים כגון ארנק דיגיטלי, העברות כספים בינלאומיות, המרת מטבע חוץ, וכרטיסי חיוב נטענים. הבדיקה העלתה כי בכוונת נימה היה להרחיב את פעילותה, מה שעלול היה להגביר את התחרות מולה. החזקת מניות מיעוט מצד הבנקים, בצירוף זכויות נוספות כמו מינוי דירקטור, נחשדה על ידי הרשות כמנגנון שיכול לפגוע בעצמאות התחרותית של נימה.
על פי טיוטת הצווים, הממונה מצאה כי המבנה הארגוני והזכויות שהוענקו לדיסקונט ולהפועלים אפשרו להם, לכאורה, להשפיע על קבלת ההחלטות האסטרטגיות של נימה – במיוחד לאור שוק הבנקאות הריכוזי בישראל. בסופו של תהליך שיח מול הבנקים, ובשים לב לכך שמכרו את אחזקותיהם, הוסכם כי יבוצע תשלום מוסכם והנושא ייסגר ללא המשך הליכים משפטיים.
לצד פרשה זו, רשות התחרות חשפה הסכם נוסף בתחום הפיננסים: חברת הייפ מקבוצת כלל, תשלם 11 מיליון שקל במסגרת צו מוסכם. מהבדיקה עולה כי הייפ, שמספקת שירותי שער תשלום ומחזיקה במעמד דומיננטי בשוק הסליקה, עיכבה את זיהויים של סולקים חדשים שנכנסו לשוק – פעולה שפגעה ביכולת תחרותית של שחקנים חדשים.
לפי רשות התחרות, הייפ הציבה תנאים בלתי סבירים לזיהוי סולקים חדשים, באופן שסיכל את פעילותם התקינה מול בתי עסק. שוק הסליקה בישראל נשלט בידי שלושה שחקנים עיקריים, כאשר אחת מהן – מקס – היא חברה אחות להייפ. הצו המוסכם עם הייפ נחתם לאחר שזו זיהתה את הסולקים החדשים במערכותיה, והרשות החליטה לסיים את ההליך באופן מוסכם.
