אירופה מתמודדת עם מציאות כלכלית משתנה המאלצת אותה להעריך מחדש את מקורות כוחה. במשך עשורים, כלכלת היבשת הסתמכה על כוח עבודה זול מסין, אנרגיה זולה מרוסיה ושיתוף פעולה ביטחוני עם ארצות הברית. אך שינויים גלובליים, ובראשם המלחמה באוקראינה, משבר האנרגיה והתקדמות טכנולוגית מהירה בארצות הברית ובסין, מערערים את המודל הזה.
פער התוצר המקומי הגולמי (GDP) בין האיחוד האירופי לארצות הברית גדל בצורה מדאיגה. בשנת 2002, ההבדל עמד על 17% בלבד; כיום, הוא צמח לכדי 30%. המשמעות חמורה עוד יותר בהתחשב בכך שאוכלוסיית האיחוד האירופי גדולה מזו של ארצות הברית, אך כלכלתו לא מצליחה לשמור על קצב צמיחה דומה. המגמות מצביעות על כך שהפער הזה רק הולך ומעמיק.
גם פריון העבודה באירופה חווה נסיגה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נרשמה צמיחה משמעותית, ובסוף המאה ה-20 הצליחה אירופה להתקרב לפריון העבודה האמריקאי. אולם מאז חלה ירידה הדרגתית, וכיום רמת הפריון באיחוד האירופי עומדת על כ-80% בלבד מזו של ארצות הברית. משמעות הדבר היא ירידה ביכולת התחרותית של חברות אירופיות, דבר שמוביל לפיגור בשוקי החדשנות והטכנולוגיה.
מריו דראגי, לשעבר ראש ממשלת איטליה ונשיא הבנק המרכזי האירופי, התריע בפני מנהיגי אירופה כי ללא רפורמות משמעותיות, היבשת עלולה להיקלע לדעיכה כלכלית ממושכת. הוא הציג דוח מקיף שמנתח את האתגרים המרכזיים של הכלכלה האירופית, אך חצי שנה לאחר פרסומו, נראה כי הפעולות הממשיות שבוצעו מעטות מדי.
הנציבות האירופית השיקה בתגובה את "מצפן התחרותיות של האיחוד האירופי", מסמך נרחב שמציג תוכנית להתמודדות עם האתגרים. המסמך כולל שלושה נדבכים עיקריים: צמצום פער החדשנות, יצירת מסגרת מוסדרת למעבר לכלכלה דלת פחמן וחיזוק הביטחון הכלכלי והעצמאות האסטרטגית.
הפער הטכנולוגי בין אירופה לארצות הברית וסין מתרחב. באירופה, אף חברה שהוקמה בחמישים השנים האחרונות לא חצתה את רף שווי השוק של 100 מיליארד אירו, בעוד שש החברות הגדולות ביותר בארצות הברית, ששוויין עולה על טריליון דולר, כולן נוצרו באותה תקופה.
הסיבה העיקרית לפער זה נעוצה בהשקעות חסרות בתחום החדשנות. בעוד שארצות הברית מחזיקה ב-52% מסך קרנות ההון סיכון בעולם, והסינים ב-40%, אירופה נותרה מאחור עם נתח של 5% בלבד. משמעות הדבר היא שחברות אירופיות מתקשות לקבל מימון לצמיחה ולהתרחבות גלובלית. 30% מהחברות האירופיות שהגיעו לשווי של מעל מיליארד אירו בחרו לעזוב את היבשת ולפעול בשווקים תחרותיים יותר, בעיקר בארצות הברית.
כדי לצמצם את הפער הזה, התוכנית האירופית כוללת 13 צעדים מרכזיים, ביניהם הגברת ההשקעות במחקר ופיתוח לרמה של 3% מהתמ"ג, והקמת "משטר משפטי 28" – מערכת אחידה שתחסוך מחברות טכנולוגיה את הצורך לנווט בין 27 מערכות חוקים שונות ברחבי האיחוד.
האיחוד האירופי מציב לעצמו יעד שאפתני להפחתת 90% מפליטות גזי החממה עד 2040, כחלק מהמאמץ להגיע לנייטרליות פחמנית עד 2050. עם זאת, ביצוע המעבר הזה ללא פגיעה בכלכלה מהווה אתגר משמעותי.
התוכנית כוללת 15 צעדים עיקריים, ביניהם "הסכם תעשייתי נקי", שמטרתו להוריד את מחירי האנרגיה, להבטיח אספקת חומרי גלם חיוניים ולהגדיל את הביקוש למוצרים דלי פחמן. כמו כן, התוכנית שואפת ליצירת "שוק משותף לפסולת", שיסייע למקסם את הפוטנציאל של הכלכלה המעגלית ויכול להוסיף 500,000 מקומות עבודה חדשים עד 2030.
עם זאת, סוגיית המימון נותרת בעייתית. הקרן המוצעת למימון המעבר עומדת על 100 מיליארד אירו בלבד, סכום שמגיע בעיקר מתקציבים קיימים ותרומות וולונטריות ממדינות החברות. דוח דראגי העריך כי העלות האמיתית של המעבר תעמוד על כ-750-800 מיליארד אירו בשנה, סכום משמעותית גבוה יותר מהתקציבים שהוקצו בתוכנית הנוכחית.
אירופה תלויה באופן קריטי ביבוא חומרי גלם, כאשר 40% מהיבוא שלה מגיעים ממספר מצומצם של ספקים, רבים מהם בעלי אינטרסים מנוגדים לאיחוד. התוכנית מציעה להרחיב את רשת הסכמי הסחר של האיחוד, הכוללת כיום 76 מדינות, ולעדכן הסכמים משמעותיים כגון ההסכם עם מדינות מרקוסור ומקסיקו. ביטול מכסים על סחורות מדרום אמריקה יכול לחסוך לתעשיות האירופיות כ-4 מיליארד אירו בשנה.
בתחום הביטחוני, נדרשת הגדלת תקציבי ההגנה ושיפור שיתוף הפעולה בין המדינות החברות. בין היתר, התוכנית מציעה הרחבת רכש ביטחוני משותף והשקעה מוגברת במו"פ צבאי כדי לחזק את עצמאות האיחוד בתחום הביטחוני.
למרות ההיקף הנרחב של התוכנית, קיים חשש משמעותי בנוגע ליכולתה של אירופה ליישם אותה בזמן הנדרש. אחד המכשולים העיקריים הוא מנגנון קבלת ההחלטות באיחוד, שמחייב לרוב הסכמה פה אחד מצד כל 27 המדינות החברות.
דוח דראגי הציע להשתמש במנגנוני אמנה קיימים כדי לאפשר לקבוצת מדינות מתקדמות להוביל מהלכים גם ללא תמיכה מלאה. רעיון זה אינו מופיע בתוכנית הנוכחית, אך ללא שינוי מבני משמעותי, קיים סיכון ממשי שהתוכנית תישאר על הנייר בלבד.
אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני יישום "מצפן התחרותיות" הוא המורכבות הפוליטית של האיחוד האירופי. החלטות כלכליות משמעותיות דורשות הסכמה רחבה בין 27 המדינות החברות, ולעיתים קרובות נתקלות בקשיים בשל אינטרסים מנוגדים, רגולציות לא מתואמות ותהליכי אישור ארוכים. הרחבת השימוש בהצבעה ברוב מיוחס (QMV) יכולה לסייע בהאצת תהליכים, אך מדינות מסוימות חוששות מהפחתת כוחן הפוליטי. נוסף על כך, הבחירות הקרובות לפרלמנט האירופי, התחזקות מפלגות לאומניות והתנגדות פנימית לרפורמות עלולים להאט עוד יותר את הוצאת התוכנית לפועל.
