בפברואר 2025 הכריז דונלד טראמפ על הטלת מכסים רחבים על סחורות מסין, קנדה ומקסיקו. מדובר במהלך המשכי למדיניות סחר שהחלה בכהונתו הראשונה, אך כעת בקנה מידה רחב יותר ובאווירה גלובלית שונה. בתוך שבועות ספורים מההכרזה, מדד הנאסד״ק איבד 9.5% מערכו, ואילו תחזיות הצמיחה של שלוש הכלכלות הגדולות בצפון אמריקה ירדו באופן מיידי: בארה״ב ב־0.4%, בקנדה ב־1.1% ובמקסיקו ב־0.2%.
מדיניות מכסים ככלי כלכלי אינה חדשה בארה״ב. בתקופת הקמתה, הכנסות הממשלה הפדרלית נשענו בכ־95% על מכסים. הרקע ההיסטורי נשען בין היתר על עבודתו של אלכסנדר המילטון, שבדו״ח שפרסם ב־1791 המליץ על מכסים והגבלות ייבוא כדי להגן על תעשיות מתפתחות מפני תחרות חיצונית. באותה תקופה, הכלכלה האמריקאית הייתה בתחילת דרכה, והעדיפה להתרחק מתפיסת הסחר החופשי שאפיינה את בריטניה.
לאורך השנים, מדיניות המכסים השתנתה בהתאם לנסיבות. לאחר מלחמת האזרחים, החלו להופיע מסי הכנסה זמניים, וב־1913 נכנס לתוקפו תיקון לחוקה שאישר מס הכנסה פדרלי קבוע. מאז, חלקם של המכסים בהכנסות הפדרליות ירד בהתמדה – מ־50% בראשית המאה ה־20 לפחות מ־2% כיום.
למרות זאת, טראמפ ומקורביו רואים בתקופה שלפני מס ההכנסה כמודל ראוי: מדינה שמגינה על תעשייתה המקומית, עם תלות נמוכה במיסוי ישיר, ועם חסמים משמעותיים בפני תחרות זרה. מדיניות זו קיבלה ביטוי ממשי בכהונתו הראשונה, בין השנים 2017–2021, אז הוטלו מכסים בהיקף של כ־380 מיליארד דולר על מגוון מוצרים, בהם פלדה, אלומיניום, מכונות כביסה, לוחות סולאריים וייבוא מסין.
בשנת 2018 הוטל מכס של 25% על פלדה מיובאת. בתקופה שלאחר מכן, הייצור המקומי גדל ב־5.1% ומספר המשרות בענף עלה בכ־5,400 – גידול של כ־6%. אך מדובר בתוספת שולית ביחס לגודל שוק העבודה הכללי בתעשייה, שמונה כ־12 מיליון עובדים. יש לציין כי בתקופה זו מחירי הפלדה בארה״ב עלו ב־2.4%, מה שהוביל לעלייה בעלויות הייצור בענפים רבים נוספים, כגון תעשיית הרכב והבנייה.
מכונות כביסה, שהיו יעד נוסף למכסים, התייקרו ב־12% בתוך שנה בלבד. מדובר בדוגמה מובהקת לכך שמכסים מעלים מחירים לצרכן, גם אם ההשפעה הישירה מוגבלת לענף מסוים. במקביל, מדינות הסחר העיקריות – סין, מקסיקו, קנדה, הודו והאיחוד האירופי – השיבו בצעדי נגד, שכללו גם הם מכסים על סחורות אמריקאיות, ופגעו ביצואנים מארה״ב.
מחקרים שבוצעו באוניברסיטאות הרווארד ו־UC Davis מצביעים על כך שכל משרה בתעשיית הפלדה נתמכת על-ידי כ־80 משרות בענפים תלויי פלדה. כלומר, ההשפעה השלילית של ייקור חומרי הגלם עלולה לעלות משמעותית על התועלת התעסוקתית הישירה.
השקעות זרות ישירות (FDI) בתעשייה האמריקאית הצטמצמו ב־38% בממוצע במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ – השוואה לשלוש השנים שקדמו לה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא אי-הוודאות שיצרו המכסים בנוגע למדיניות סחר, לצד עלויות ייצור גבוהות יותר.
אחד היעדים המרכזיים של טראמפ היה צמצום הגירעון המסחרי עם סין. אכן, במהלך כהונתו הראשונה, היקף הסחר בין שתי המדינות ירד, והגירעון הדו-צדדי הצטמצם. אך מנגד, הגירעון הכולל של ארה״ב בסחר עם יתר מדינות העולם עלה ב־14%. חברות אמריקאיות לא חדלו לייבא – הן פשוט שינו את מסלול הספקה, ורכשו מוצרים דומים ממדינות אחרות, בעיקר וייטנאם ומקסיקו. במקרים רבים, מפעלים סיניים אף העבירו את קווי ההרכבה שלהם למדינות אלו כדי לעקוף את המכסים.
לכך מצטרפת בעיה מבנית: הכלכלה הסינית מאופיינת בחיסכון גבוה של משקי הבית – כ־30% מההכנסה הפנויה – בהשוואה ל־16% בגוש היורו ו־4.5% בלבד בארה״ב. המשמעות היא עודפי ייצור מתמשכים שמופנים לייצוא. מכסים אינם משנים את דפוסי הצריכה או ההשקעה הסיניים, אלא רק מסיטים את כיוון הסחורות.
אחד מהיועצים הכלכליים המרכזיים של טראמפ, סטיבן מירן, טוען שהבעיה אינה רק סחר – אלא שער חליפין גבוה מדי של הדולר. לטענתו, תפקידו של הדולר כמטבע רזרבה עולמי שומר על ערכו גבוה באופן קבוע, מה שמקשה על ייצוא אמריקאי תחרותי. מירן הציע מתווה להסכמים מוניטריים מרובי-צדדים (בדומה להסכמי "פלזה" משנת 1985) שיחייבו מדינות לשנות את מדיניותן המטבעית ולהפחית את הביקוש לדולר.
תוכניתו, שכונתה "הסכמי מאר-א-לאגו", כוללת רכישת אג״ח אמריקאיות מצד שותפות סחר כדי לשמור על ריבית נמוכה בארה״ב, ובמקביל מכירת דולרים כדי לאפשר ייסוף של המטבעות המקומיים. אולם בפועל, מכסים דווקא נוטים לגרום להתחזקות הדולר, בשל העלייה בביקוש לאג״ח בטוחות ובמטבע חזק בעת אי-ודאות כלכלית.
מחקר שפורסם ב־2019 מצא כי בזמן שהמכסים על סין העלו את רמות המחירים, הין הסיני (רנמינבי) נחלש בכ־14%, מה שהפחית את השפעת המכס על המחיר הסופי של המוצרים בארה״ב. עם זאת, ייקור כולל של סחורות מיובאות נרשם במדד המחירים לצרכן, כאשר ליבת מדד הסחורות עלתה ב־0.5 נקודות אחוז בעקבות הסיבוב הראשון של המכסים.
