מס ההון בנורבגיה, המוטל על נכסים פרטיים מעל רף מסוים, הפך לאחד מהנושאים המרכזיים של הבחירות. השאלה אם לשמור עליו, לצמצם אותו או לבטל אותו מחלקת את המערכת הפוליטית ומעלה ויכוחים חריפים בציבור.
המס קיים כבר מאז 1892 והוא חל על סך הנכסים של הפרט – נדל"ן, מניות, חיסכון והשקעות – לאחר ניכוי חובות. שיעור המס עומד על 1% לנכסים שמעל 1.7 מיליון קרונה נורבגית (כ-160 אלף דולר) ו-1.1% לנכסים מעל 20.7 מיליון קרונה (כ-1.9 מיליון דולר). קיימות הטבות, למשל רק רבע מערך דירה ראשית נכלל בחישוב.
כ-720 אלף אזרחים משלמים את המס, רובם בסכומים קטנים. לעומתם, כמה אלפי עשירים משלמים חלק ניכר מההכנסות. גוסטב מגנר ויצו, יורש תעשיית הסלמון, שילם 330 מיליון קרונה (כ-31 מיליון דולר) מס הון בשנה אחת – הסכום היחיד ששילם למדינה משום שלא היו לו הכנסות חייבות במס.
הכנסות המדינה ממס ההון עלו מ-18 מיליארד קרונה (כ-1.7 מיליארד דולר) ל-32 מיליארד קרונה (כ-3 מיליארד דולר) בתוך שלוש שנים. עם זאת, החמרת המיסוי גרמה לעזיבה של יותר מ-30 בעלי הון, בהם התעשיין קייל אינגה רוקה, שעבר לשווייץ עם הונו המוערך ביותר ממיליארד ליש"ט.
למרות החשש לבריחת הון, הנתונים מראים כי ההשפעה הייתה מוגבלת. העושר הכולל של 400 העשירים במדינה עלה בשנה האחרונה ב-14% והגיע ל-2.139 טריליון קרונה (כ-200 מיליארד דולר). מחצית מההון הזה מוחזק כבר בידי משפחות שעברו להתגורר בחו"ל.
הוויכוח חורג משאלות כלכליות והפך לעימות תרבותי. יזמים ותנועות ציבוריות מממנים קמפיינים נגד המס, שכוללים פרסום מקוון ושירי מחאה. מנגד, מפלגות שמאל מציבות "קירות בושה" עם שמות המתנגדים למס. גם חוקרים וכלכלנים מותקפים ברשתות החברתיות ונאלצים לצמצם הופעות פומביות.
הטענה המרכזית של מתנגדי המס היא כי הוא מאלץ בעלי עסקים למשוך דיבידנדים מהחברות לצורך תשלום, ובכך פוגע בהשקעות חדשות ובצמיחה. תומכיו טוענים שהוא מבטיח חלוקה צודקת של משאבים ושכל מי שמרוויח מהמערכת הציבורית ישתתף במימונה.
במדינה ידועה בשקיפותה, לכל אזרח יש גישה לנתוני המס של כלל האוכלוסייה. מצב זה מאפשר שיח ציבורי מבוסס נתונים, אך גם מחריף את המחלוקות.
העימות סביב המס הפך לאחד הנושאים המכריעים בבחירות, והוא צפוי להשפיע על עיצוב מדיניות המיסוי והכלכלה בנורבגיה לשנים הבאות.
