סוריה מוצאת עצמה במציאות גיאו-פוליטית מורכבת: מצד אחד, הנהגה חדשה המבקשת להתקרב למערב לאחר נפילתו של בשאר אל-אסד בדצמבר 2024; מצד שני, תלות עמוקה דווקא ברוסיה, בעלת בריתה של המשטר הקודם בכל הנוגע לאספקת נפט.
לפי נתונים שנאספו על בסיס מעקב אחרי מכליות ודיווחים רשמיים על ידי רויטרס, רוסיה הפכה לספקית הנפט המרכזית של סוריה, כאשר היקף היבוא ממנה זינק בכ-75% והגיע לכ-60 אלף חביות ביום בשנת 2026. עבור מוסקבה מדובר בשוליים יחסית ליצוא העולמי, אך עבור דמשק, זהו עורק אנרגיה קריטי.
המהפך מגיע לאחר שאיראן, שהייתה הספקית המרכזית לאורך שנות מלחמת האזרחים, הפסיקה את הזרמת הנפט בעקבות קריסת משטר אסד. רוסיה הייתה הראשונה למלא את הוואקום ומאז ביססה את מעמדה.
למרות שליטת הממשלה הסורית מחדש בחלק משדות הנפט במזרח המדינה, התפוקה המקומית נותרה נמוכה מאוד, כ-35 אלף חביות ביום בלבד, לעומת כ-350 אלף חביות לפני המלחמה. מנגד, הביקוש היומי מוערך ב-120–150 אלף חביות, פער משמעותי שמחייב יבוא.
גורמים רשמיים וכלכלנים מציינים כי מדובר לא בבחירה פוליטית אלא בכורח כלכלי. סוריה עדיין אינה משולבת במלואה במערכת הפיננסית הגלובלית, גם לאחר הסרת חלק מהסנקציות בשנה האחרונה, והיקף השוק והיכולת הכלכלית שלה מקשים עליה להשיג חוזים ארוכי טווח עם ספקים חלופיים, כמו מדינות המפרץ.
במקביל, הניסיון לגוון מקורות אספקה נתקל בקשיים. לפי גורמים בממשל, סוריה ניסתה להגיע להסכם נפט עם טורקיה, אך ללא הצלחה עד כה.
התלות ברוסיה אינה נטולת מחיר. גורמים בדמשק מודים כי הקשרים עם מוסקבה עלולים לפגוע ביחסים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, במיוחד על רקע המלחמה באוקראינה והסנקציות על רוסיה. כל הסלמה בין המערב לקרמלין עלולה להוביל ללחץ ישיר על סוריה להפסיק את היבוא.
בנוסף, חלק ניכר מהנפט מגיע דרך רשתות שילוח הנמצאות תחת סנקציות מערביות, כולל מכליות הפועלות תחת דגלים שונים ומבצעות העברות נפט בלב ים – שיטה המאפשרת לטשטש את מקור הסחורה ולעקוף מגבלות. מהלכים אלה, לפי חברות ניתוח ימי, עלולים לפגוע במאמצי סוריה לשקם את אמינותה הכלכלית בזירה הבינלאומית.
ברקע, רוסיה שומרת על דריסת רגל צבאית במדינה, עם בסיסים ימיים ואוויריים, מה שמעצים עוד יותר את השפעתה. התוצאה: גם כשהיא מנסה לשנות כיוון אסטרטגי, סוריה מגלה כי הדרך מערבה עוברת, לפחות בשלב זה, דרך מוסקבה.
